בשביל המשפחה

ניכור הורי הינו סירוב של ילדים להיות בקשר עם אחד ההורים, לרוב על רקע קונפליקט גירושין בעוצמה גבוהה תוך בחירת צד ותמיכה בהורה אחד מביניהם. לעיתים קיים גם ניכור הורי של ילדים כלפי שני ההורים, גם כשהם נשואים, שיכול לפרוץ אחרי גיל 18.

ניכור הורי שפורץ על רקע קונפליקט גירושין בעוצמה גבוהה יכול להיות מאופיין בתסמינים הבאים:

לחץ גלוי או סמוי על הילד לתפוס צד באמצעות השמצות על ההורה השני ו/או תפיסה קורבנית של ההורה המנכר.

עירוב הילד במידע שלא הולם את גילו כגון מידע אינטימי ממערכת היחסים ההורית או מידע כלכלי.

האשמות מצד הילד על רקע קלוש, ניפוח מקרים קטנים, התחמקויות משהות משותפת, מרדנות, עקשנות, פרובוקציות, סחטנות ודרשנות יתר.

פיצול סמכות בין ההורים ויצירת קוטביות בדמויותיהם, המנכר מגבה ותומך בילד ללא עוררין ולעיתים שלא בהתאם לגילו והופך להיות דמות קרובה, טובה, חמה ותומכת ואילו המנוכר מצטייר כהורה נוקשה, רע וקר.

היעדר רגשות חרטה או אמפטיה מצד הילד סביב פגיעה בהורה המנוכר.

לעיתים התרחבות של הניכור כלפי משפחת ההורה המנוכר בכללותה.

סרבנות קשר הינה סירוב של ילד להיות בקשר עם הורה עקב תפקוד הורי לקוי של ההורה בילד או לקות אמיתית הקיימת אצל אותו הורה (אלימות של הורה כלפי הילד, התמכרות, יחס גרוע, הזנחה וכד').

רקע כללי :

ניכור הורי וסרבנות קשר הינן בעיות שהפכו ב 40 השנים האחרונות למגיפה של ממש. תהליכים חברתיים, דפוסי העברה בין דורית בתוך משפחות, פתולוגיות אישיות ומדיניות ציבורית חברו יחד והעצימו את הבעיה לכדי אתגר מורכב ביותר, העומד לפתחם של הורים מתגרשים, אנשי מקצוע מתחום בריאות המשפחה והנפש ומערכות ממוסדות, בין אם ציבוריות ובין אם פרטיות.

למרות תפוצת הבעיה והידע הרב שהצטבר ואף מונגש באמצעי המדיה השונים, הורים אשר חווים תהליך של ניכור הורי לראשונה בחייהם עומדים כהלומי רעם ונדהמים מהמהירות, האלימות והעוצמה שבה הוא מתרחש.

כתוצאה מעוצמת הכאב, הבהלה מהישמטות הילד מהקשר, תחושת חוסר האונים, אובדן השליטה והמצוקה הקשה מגיבים הורים רבים בתגובות דחק שאופייניות למצבי טראומה ואובדן, ולרוב מחמירות את המצב, במיוחד עם מתבגרים.

תגובות הדחק הנפוצות הן: "מלחמה" ו"בריחה" (הימנעות) וכאשר אלה לא צולחות הורים עלולים להגיע לתגובת "קיפאון".

מתבגרים נמצאים בשלב מעבר רגיש במיוחד לנוכח מאפייני הגיל הכוללים סערה הורמונלית, מצבי רוח משתנים, רגישות גבוהה, צורך טבעי בספרציה ומרד בהורים, עיסוק בדימוי העצמי, ביכולת השפעתם, ושאלות הקשורות לזהותם, כגון "מי אני", "למי אני דומה"? ו"האם אני ילד או מבוגר" .

במשפחות שלמות שאלות אלה מקבלות מענה אנטגרטיבי תוך שמירה על סדר הדורות אולם במשפחה אשר חווה משבר גירושין, תוך עוצמת קונפליקט גבוהה ומטלטלת, נרטיבים אלה מתפצלים ויש צורך בהתארגנות מיוחדת על מנת לסייע למתבגר שלא לתפוס צד.

הנסיון מצביע על שני תסריטים נפוצים במיוחד:

1) מצב של פרידה פעילה שבה הורה אחד מבקש לעזוב את מערכת הזוגיות ואז מתרחש "חיתוך" גם של הקשר ההורי, תוך שאיבת הילד לקואליציה סמביוטית עם המנכר, הענשה וסילוק הורה אחד מהמערכת המשפחתית

2) מצב שבו היתה פרידה רבת שנים ומצב הניכור התעורר לפתע עקב כניסת הילד לשלב של גיל ההתבגרות ו/או כניסת בן/בת זוג בפרק ב' ו/או תחושת ריקנות של המנכר (אובייקטיבית או סובייקטיבית) שמתורגמת לדרשנות כלכלית (גם במצבים שלא קיימת מצוקה כזו בפועל).

במצב כזה נפתחת "משאבה", שתוצאתה הסופית היא יצירת זמני שהות בלעדיים של הילד אצל ההורה המנכר ודרישת מזונות סביב בלעדיות הקשר בין המנכר לילד.

דבר זה מושג באמצעות יצירת סכסוכים קשים בין הילד להורה המנוכר והפרדתם זה מזה באמצעות עירוב הילד בתכנים שלא תואמים את גילו והרס סדר הדורות. עקב פיצול הנרטיב ל"בוגר" (בבית המנכר) ו"ילד" (בבית המנוכר) הילד חווה בלבול מבני וזהותי עמוק, מתחיל להציף תסמיני מצוקה (כגון שאלות,  סיפורים, שקרים, טענות, דרישות, מרדנות ותוקפנות) אשר מאתגרים ומטרגרים את ההורה המנוכר, ובמידה והתגובות אינן מותאמות למצב מכלול הדינמיקות במשפחה, הילד נלכד בתווך, מפתח קונפליקט נאמנות וממש נדחף על ידי שני הצדדים לבחור צד.

בגישה החוץ משפטית אין צורך בשיתוף פעולה מצד המנכר והמתבגר הקיפודי והעוין ואין כל צורך בהליך משפטי יקר, מכוני אבחון, תסקירים וטיפולים.

מה יש בה:

הגברת החוסן של ההורה המנוכר והפיכתו מדמות קורבנית ושלילית בעיני הילד לדמות שניתן לסמוך עליה.

הפיכת ההורה למנהל התקשורת ו"בקרת האקלים" במשפחה.

עבודה קוגניטיבית אנטנסיבית במסגרתה מתהווה ויתור על המשאלה הפנימית החזקה, שצפה עקב מצב הדחק הנורא ש"מישהו אחר, חזק ממני, יתמודד עם המנכר, יחשוף אותו, יעניש אותו וילמד אותו לקח".

תגובה זו שייכת לסט של תגובות דחק מסוג "הילחם". היא מסייעת להישרדות הנפשית של ההורה ולתחושת האקטיביות אולם הנסיון מלמד שבמפגש עם קו אישיות נרקיסיסטי למשל אצל המנכר (שרגיש מאד לשיח של אשמה, בושה, ביקורת, חשיפה והשפלה) גישה זו גורמת להחמרת הניכור אצל המתבגר.

בנוסף גישה זו מסמנת להורה ולילד, כי הוא חלש ונזקק שאחרים יבצעו עבורו את המלאכה, בניגוד לגישה החוץ משפטית שממקמת את ההורה המנוכר בתפקיד מפתח בהחזרת הילד לקשר.

שימוש במבנה הדיאדות במשפחה ובדינמיקות סמויות שנלמדות במהלך הטיפול כמנופים לפירור הקואליציה והסמביוזה ושבירת חוזה הניכור בין הילד להורה המנכר כך שהילד משתחרר מהניכור ללא צורך בהפעלת כוח וסמכות וחוזר מרצונו החופשי אל הקשר.

בגישה החוץ משפטית אין צורך בשיתוף פעולה מצד המנכר והמתבגר הקיפודי והעוין ואין כל צורך בהליך משפטי יקר, מכוני אבחון, תסקירים וטיפולים .

להורים שהתיק בביהמ"ש סגור, ניתן פס"ד והסתיימו תהליכי חלוקת הרכוש וקביעת מזונות וזמני שהות אולם הם אינם מיושמים, הניכור קיים במלוא עוצמתו (כולל הסתות סמויות או גלויות וכולל חסימת ווטסאפ מצד הילד או קשר דליל, מתנגד, נמנע ומינורי)

להורים שמוכנים ללמוד דרך חדשה ולא כוחנית להחזרת הילד אל הקשר

להורים שמוכנים "להתמנות" למנהלי התקשורת במשפחה מתוך הבנה כי המנכר איננו פרטנר לניהול תקשורת תקינה, תוך למידה של דרכי תקשורת ופעולה חלופיות ויעילות יותר

להורים שכבר עברו טיפול בדרך המשפטית והוא לא צלח.

להורים למתבגרים שצפי הטיפול בעניינים איטי והם עלולים להגיע לגיל 16 או 17, עד שתהיה קביעה חלוטה של "ניכור" (להבדיל מסרבנות קשר) וחלון ההזדמנות לשינוי ייסגר לרוב מבחינת נכונות המערכת המשפטית לכפות עליהם טיפול, לנוכח גילם.

להורים שמכירים את מאפייני המנכר היטב וסבורים שפניה להליך משפטי תחריף את מצב הניכור והסיכון.